אמצעים וכוונות. מס' 1.

המסמכים שנפרשים כאן חושפים נדבך חשוב, שעד כה לא היה ידוע, של פעילות ממשלת ישראל במסגרת מאמציה להדוף ביקורת על הפרות זכויות אדם שהיו חלק מהכיבוש כבר מראשיתו. המסמכים מתארים אירועים מהעשור הראשון לכיבוש, אולם אירועים אלה מהדהדים בפרקטיקה שקיימת גם היום: מאמץ מניפולטיבי לערער את פעילותם של ארגוני זכויות האדם.

משרד החוץ היה מעורב בהפעלת סניף אמנסטי בישראל החל בשלהי שנות הששים, סמוך להקמתו. כמו כן, הדריך ומימן חלק מפעילות האגודה הישראלית למען זכויות האדם בכדי להשפיע על סדר היום של הפדרציה הבינלאומית לזכויות האדם (FIDH), אליה היתה האגודה מסונפת. משרד החוץ דן גם בעתידו של ארגון ישראלי שלישי – הליגה לזכויות האדם – ופקידיו שקלו לארגן בו "הפיכת חצר" בכדי לשנות את הרכבו.

משרד החוץ פעל באמנסטי ישראל ובאגודה הישראלית למען זכויות האדם באופן מודע וישיר בניסיון לסכל, באמצעות מניפולציות מגוונות, ביקורת על פעילות המדינה בתחום זכויות האדם בשטחים. באמנסטי ישראל הפעולה כללה שימוש בסניף כאמצעי מודיעיני בכדי לדעת מראש על מהליכי התנועה הבינלאומית ולהשפיע עליהם, כמו גם שימוש במוניטין של ראשי הסניף על מנת להדוף טענות על עינויים, מעצרים מינהליים והריסת בתים בשטחים. מסרי הסברה של משרד החוץ הוסוו כטענות עצמאיות של אמנסטי ישראל, תוך ניצול ציני של הלגיטימיות שיוחסה לאמנסטי כארגון זכויות אדם. המסמכים מעידים על חדירה והתערבות של גורמים ממשלתיים בארגוני החברה האזרחית שפעלו בשנות השבעים בשדה זכויות האדם: אם בדרך של סיכול פעילותם ואם בדרך של הפעלה ישירה או עקיפה.

סניף אמנסטי ישראל הפועל כיום נרשם כעמותה ב-1988 ואינו קשור כמובן לגורמים שפעילותם מתועדת במסמכים אלה. יחד עם ארגונים אחרים הפועלים להגן על זכויות האדם בשטחים הכבושים, אמנסטי ישראל והארגון הבינלאומי נתונים גם כיום למתקפה שנועדה לערער את הלגיטימיות הציבורית של הארגונים האזרחיים לזכויות אדם, מתקפה שמובלת בידי התארגנויות אזרחיות לכאורה, שמקור המימון שלהן לוט בערפל. היום כאז, המניפולציות הללו חותרות תחת עצם קיומה של חברה אזרחית חופשית.

א. ממשלת ישראל ואמנסטי: השנים הראשונות

שלוש שנים לאחר הקמת תנועת אמנסטי אינטרנשיונל בלונדון, החל לפעול באפריל 1964 סניף ישראלי שלה: קבוצות מתנדבים קטנות שפעלו בירושלים, בתל אביב ובחיפה. הקבוצות אימצו אסירי מצפון ממקומות שונים בעולם וחבריהן שלחו מכתבים לרשויות המחזיקות בהם בכדי לקדם את שחרורם. (1) (1) דליה שחורי, תנועה הדואגת לחופש האדם, דבר, 7.12.1964. צבי לביא, בישראל – אין אסירים פוליטיים, מעריב, 7.7.1965.  מספר חבריהן של קבוצות אמנסטי בישראל הלך והידלדל, אולי על רקע הקרע שנוצר ב-1969 בין ישראל לארגון הבינלאומי. הארגון הכין אז דו"ח בדבר תנאי הכליאה והחקירה של עצורים פלסטינים בישראל. ישראל אפשרה לחוקרים מטעם הארגון לבקר בארץ, אולם לא היתה שבעת רצון מממצאי הדו"ח. אמנסטי, מצדו, סבר שהתשובות שישראל מסרה לא היו טובות דיין, דרש כי תוקם ועדת חקירה ואיים למסור את הדו"ח לוועדה של האו"ם. (2) (2) לתיעוד משרד החוץ בנושא הסכסוך בין אמנסטי למדינה, ראו תיקים חצ-4467/3, חצ-7296/10 ו-חצ-7296/11 בארכיון המדינה.

ב-1970 מנה סניף אמנסטי בישראל אשה אחת בלבד: בלה רבדין, תושבת חיפה. היא היתה מראשי אמנסטי ישראל מאז הקמת הקבוצות. מאוחר יותר כתבה במכתב לעיתון כי עזבה את אמנסטי עוד ב-1968, במחאה על כך שבביקורתו על מדיניות ישראל אמנסטי "נותן לגליזציה לטרור". עם זאת, בשנים 1971-1969 פעלה רבדין כסניף אמנסטי בישראל, בהדרכת משרד החוץ ובמימונו, גם אם לא תמיד לשביעות רצונם של אנשי המשרד. משרד החוץ מימן את דמי החבר של הסניף הישראלי בתנועה הבינלאומית – תנאי לזכות הצבעה בכנסים הבינלאומיים של הארגון – ואת נסיעתה של רבדין לכנס הבינלאומי של אמנסטי בג'נבה (1969). אנשי המשרד הורו לה להעלות בכנס את בעיית יהודי מדינות ערב ותדרכו אותה כיצד להגיב אם יעלה נושא "העצורים הערבים בשטחים". בנובמבר 1971 נימק נתן בר יעקב, מנהל מאו"מ א' (המחלקה במשרד החוץ שעסקה בארגונים בינלאומיים ובגופי האו"ם היושבים בג'נבה), את בקשתו להקציב 300 ל"י לסניף אמנסטי ישראל: "למעשה סניף אמנסטי בישראל מהווה אדם אחד, גב' בלה רבדין מחיפה. היא משתפת פעולה איתנו בוויכוח שקיים בינינו ובין הארגון", כתב. "עתה פנתה לבקש עזרה בתשלום דמי חבר מכיוון שאין לה אמצעים משלה וכמו שנאמר אין חברים אחרים בארגון הישראלי. לנו רצוי שהקשר בינה לבין הארגון בלונדון יתקיים גם להבא ולכן רצוי לאפשר לה לשלם את דמי החברות. גם בשנה שעברה אישרנו סכום זה לאותה מטרה", הוסיף. הבקשה אושרה. סמוך לאחר מכן כתב בר יעקב לסמנכ"ל המשרד ביתר פירוט על מערכת היחסים עם רבדין: "אנו שומרים על קשר עמה, אולם אי אפשר לסמוך עליה בכל דבר. העיקר שאנחנו מקבלים דרכה אינפורמציה על הדיונים הפנימיים של הארגון". בר יעקב סיים את מכתבו בהצעה: "בהזדמנות זו רצוי אולי לחשוב על הקמת סניף אמנסטי בישראל המורכב מאנשים קצת יותר בעלי מעמד ובעלי כושר ביצוע".

ב. 1975-1971: משרד החוץ וארגוני זכויות אדם ישראליים 

סניף אמנסטי בישראל לא היה הארגון היחיד בתחום זכויות האדם בו התערבו באותה תקופה אנשי משרד החוץ, במטרה לתמרן אותו לקידום מטרות הסברתיות ומדיניות של ממשלת ישראל.

בשנות השבעים המוקדמות הובילו את הליגה לזכויות האדם, שהוקמה עוד ב-1937, אנשי שמאל רדיקלי. הליגה תוארה בתכתובת פנימית של משרד החוץ כגורם בעייתי, ש"מתחייבת פעולה בארץ לשינוי בהרכבה". משרד החוץ פעל לצמצום השפעתה בליגה הבינלאומית לזכויות האדם בניו יורק, אליה היתה מסונפת, בהתייעצות עם ג'ון קרי, יו"ר הליגה הבינלאומית באותה עת. בכירי המשרד דנו באפשרות ליצור בתוך הליגה "הפיכת חצר", אך ב-3 בינואר 1971 כתב מנהל מאו"ם א' כי הוא סבור שמצבה של הליגה אינו בר-תיקון, "ולדעתי יש דווקא לבודד את הליגה אל מחוץ לציבוריות הישראלית", כדבריו.

ב-1971 אפיין משרד החוץ את האגודה הישראלית למען זכויות האדם  (3) (3) למען הסר ספק, לא מדובר באגודה לזכויות האזרח בישראל.  בראשותו של עו"ד ישעיהו פבזנר כסובלת מ"חוסר תנופה", ואנשי המשרד שקלו לחזקה בכוחות דינמיים יותר. פבזנר נהג לעדכן "מפעם לפעם" את אנשי משרד החוץ בפעילות האגודה וביקש לקבל הדרכה לגבי נושאים שהמשרד מבקש כי יעלה בכנסים של הפדרציה הבינלאומית לזכויות אדם. משרד החוץ מימן, לפחות בשנים 1975-1969, את דמי החברות של האגודה בפדרציה ואת נסיעותיהם של ראשי האגודה לכנס השנתי שלה בפריז. את הסיבה לסיוע הכספי הסביר סיני רום, סגן מנהל מחלקת או"ם א': "אנו נעזרים באגודה הישראלית לזכויות האדם כדי להתמודד עם המזימות הערביות הרבות נגדנו הן בשטח זכויות האדם בפרט והן במכלול האו"ם בכלל"

ג. "ודווקא בנושא זה לא ניתן להסתפק בכלים ממשלתיים"

אחת הדרכים להתערבות בשדה זכויות האדם האזרחי בישראל שנדונו במשרד החוץ היה הקמתו של מכון אקדמי לזכויות אדם בראשותו של פרופ' יורם דינשטיין, שהיה כבר אז אקדמאי בכיר ומוכר בתחום המשפט הבינלאומי. בשנים 1972-1971 תכנן פרופ' דינשטיין להקים מכון אקדמי בתחום זכויות האדם ליד הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וביקש לשם כך מימון ממשרד החוץ. מרדכי קידרון, יועץ מדיני לשר החוץ, המליץ להקציב במידת האפשר 50,000 ל"י – כמחצית מהסכום הדרוש – מתקציב ההסברה של המשרד. ההסבר: "עד כה כידוע לא מצאנו כלים מתאימים לבניית תדמית חיובית של ישראל כלפי חוץ בכל הנוגע לזכויות האדם בישראל ובשטחים המוחזקים, ודווקא בנושא זה לא ניתן להסתפק בכלים ממשלתיים. הקמת גוף לא-ממשלתי אחראי […] שיהיה קשור בצורה פעילה עם גופים ואישים בחו"ל תביא לנו תועלת רבה".

לאחר שקשיים תקציביים מנעו הקצאת המימון הדרוש להקמת המכון, הצביע פרופ' דינשטיין על הנזק ההסברתי שנגרם מאי-הקמתו. מיזם קודם שלו, הבהיר דינשטיין (הוצאת כתב העת Israel Yearbook on Human Rights), "משמש כבר עתה […] נשק חשוב במערכה הישראלית, ההולכת וכבדה, בחזית זכויות האדם".

ד. 1976-1974: שליטה בסניף אמנסטי בישראל וניצולו לצורכי משרד החוץ

ביולי 1972 התארגן מחדש סניף אמנסטי בישראל וארבעה עורכי דין מונו לחברי הנהלתו הזמנית. ב-27 בינואר 1974 בחר הסניף הישראלי של אמנסטי בפרופ' יורם דינשטיין לתפקיד יו"ר הסניף. פרופ' דינשטיין, איש משרד החוץ בעברו, כיהן עד 1970 כקונסול ישראל בניו יורק וחבר במשלחת ישראל לאו"ם. בעת כהונתו בניו יורק עמד בקשר עם גדעון גוטליב, ישראלי ששימש נציג אמנסטי באו"ם ומסר לו בחשאי מידע מתוך הארגון. בישיבה שבה נבחר דינשטיין ליו"ר סניף אמנסטי בישראל השתתף גם סיני רום, סגן מנהל מחלקת או"ם א' במשרד החוץ. רק לאחר בחירתו של דינשטיין ביצע הסניף צעדים ארגוניים נחוצים: נרשם כחוק כאגודה ואימץ תקנון. במסמך פנימי של משרד החוץ ציין רום כי "הסניף הוקם ביוזמתנו".

פעילותו של הסניף הישראלי בתקופה זו מומנה בידי משרד החוץ: ההוצאות השוטפות, דמי החברות של הסניף בארגון הבינלאומי ונסיעות לכנסים שנתיים שקיים. באותה עת עדיין לא חל באמנסטי אינטרנשיונל איסור פורמלי לקבל תרומות ממשלתיות, אך קבלת החלטה כזו היתה כבר צפויה. הסניף עירב את משרד החוץ גם בהחלטותיו הפנימיות. כשתושבת ירושלים (שבעבר ריכזה את פעילות קבוצת אמנסטי בעיר) ביקשה להצטרף לסניף, ביקש הוועד המנהל לשמוע את עמדת משרד החוץ. רום המליץ לאשר קבלת הפונה לסניף.

בשנים 1976-1974, תחת היו"ר פרופ' יורם דינשטיין, שימש סניף אמנסטי ישראל להשגת מטרות ההסברה של משרד החוץ. במספר הזדמנויות הוצגו מסרים של משרד החוץ כטענות עצמאיות של סניף אמנסטי ישראל, תוך ניצול של הלגיטימיות הציבורית לה זכה אמנסטי כארגון זכויות אדם. כך למשל, דינשטיין העביר פניות שהגיעו לסניף לטיפול משרד החוץ, והתייעץ עם משרד החוץ ביחס למענה לפניות אחרות. במקרה אחר העבירה מחלקת ההסברה של משרד החוץ לשגרירות ישראל בלונדון נוסח של מאמר שכתב פרופ' דינשטיין בתגובה למאמרה של עו"ד פליציה לנגר בעיתון "הטיימס של לונדון". "חשוב שהעיתון ידפיס המאמר מה שיותר מהר ובלי קיצוצים בעלי משמעות", הורתה מחלקת ההסברה לשגרירות. למחרת פורסם ב"טיימס" מאמרו של פרופ' דינשטיין, בו הדף את טענותיה של עו"ד לנגר בדבר הריסת בתי פלסטינים, שימוש בעינויים ומעצר מינהלי על ידי ישראל. על המאמר חתם דינשטיין כעורך השנתון הישראלי לזכויות אדם ויו"ר הסניף הישראלי של אמנסטי. במקרה אחר נפגש דינשטיין בהולנד עם שלוש קבוצות של אמנסטי שערכו בירור לגבי עצורים ערבים בישראל. "הסברתי באריכות את כל הסוגיה של בתי משפט צבאיים, מעצרים מינהליים וכו', ונדמה לי שפתרתי לא מעט בעיות פוטנציאליות", כתב בדו"ח שהעביר לרום. פרופ' דינשטיין העיד בדיווחיו על פעילותו לסיכול יוזמות של אמנסטי שסבר כי עשויות להזיק לאינטרסים ישראליים, ועל שיחות שקיים עם ראשי התנועה הבינלאומית בניסיון להשפיע עליהם להקל בביקורת על מדיניות ישראל בתחום זכויות האדם.

החומר הארכיוני שבידינו בנושא פעילות משרד החוץ בסניף אמנסטי ישראל לאחר 1976 הוא דל. נראה שב-1977, לקראת עזיבתו של סיני רום לשליחות בקיטו, פחתה במשרד החוץ הפעילות בנושא. במענה לבקשת מימון לאמנסטי ששלח אליו רום השיב מרדכי קדרון, יועץ שר החוץ: "תצטרך לשכנעני שההקצבה [לאמנסטי] מוצדקת […] התועלת שהמדינה מפיקה ביוזמה זו קטנה מאוד". בסופו של דבר הסכים להקציב מחצית מהסכום המבוקש.

***

תגובת המזכירות הבינלאומית של אמנסטי אינטרנשיונל:

"המסמכים מציגים האשמות חמורות נגד מי שעמד באותן שנים בראש הסניף הישראלי שלנו, והתנהל לכאורה בצורה הסותרת בבוטות את עקרונות אמנסטי אינטרנשיונל. עצמאות ואובייקטיביות היו חלק מערכי היסוד של אמנסטי מאז הוקם. זו הסיבה למדיניות שלנו שאוסרת בקשת או קבלת תרומות מגופים מדינתיים למחקר או לקמפיינים בתחום זכויות האדם. לפי הארכיונים שלנו המדיניות הזו הוכרזה רשמית לראשונה ב-1975. אסור שכל ממשלה שהיא תחשוב שהיא מעבר לטווח הבדיקה שלנו.

באותה התקופה המדוברת כללי אמנסטי אסרו על סניפים מקומיים לעסוק בהפרות זכויות אדם במדינותיהם. לפיכך, העבודה שלנו בנושא ישראל נקבעה על ידי המזכירות הבינלאומית של הארגון, לא מה שהיה בעבר המשרד הישראלי. לאורך כל התקופה הדגיש הארגון הפרות של זכויות אדם בישראל, וקרא להפסיק את הנוהל של מעצרים מינהליים. בתקופה המדוברת אמנסטי היה עדיין בחיתוליו, עם התפתחותינו לארגון הגלובלי שאנו כיום, המשכנו לפתח נהלים ועקרונות פעולה כדי להבטיח אובייקטיביות ומתן דין וחשבון קפדניים".

תגובת אמנסטי אינטרנשיונל ישראל:

מהמסמכים עולה שממשלת ישראל מעולם לא בחלה באמצעים להתחמקות ממתן דין וחשבון על הפרות זכויות אדם – בשנות ה-70 והיום. עוד עולה מהמסמכים שבעבר ההתנהלות של אינדיבידואלים במה שהיה אז הסניף הישראלי של אמנסטי, הפרו באופן בוטה את כלליה של תנועת אמנסטי. חשוב להדגיש כי הסניף המדובר נרשם כאגודה עות'ומנית ב-1974, והוא אינו אותו הארגון אשר קיים כיום, ושנרשם כעמותה ב-1988.

הסניף הישראלי הנוכחי הוא חלק פעיל ובלתי נפרד מתנועת אמנסטי העולמית, ומנהל מאבקים נגד הפרות זכויות אדם שמבצעת ממשלת ישראל בשטחים הפלסטינים הכבושים, נגד הפרות זכויות האדם של פלסטינים בתוך ישראל, ולמען זכויותיהם של הפליטים ומבקשי מקלט בישראל, וכן לוקח חלק במערכותיה הבינלאומיות של התנועה. למען הסר ספק, בהתאם למדיניותה של תנועת אמנסטי שלא לקבל מימון כלשהו מממשלות (למעט לפעילויות חינוך לזכויות אדם), הסניף הישראלי אינו מקבל כל מימון שהוא מכל ממשלה שהיא, לרבות מממשלת ישראל.

Close

מסמך 1

1977-1969

בקשות מנומקות ומאושרות במשרד החוץ לכיסוי הוצאות של ארגוני זכויות אדם

מסמך 2

3-6 בינואר 1971

תכתובת: הליגה הבינלאומית לזכויות אדם והתקשרותה לגופים ישראליים העוסקים בזכויות האדם

מסמך 3

14 באוקטובר 1971

בקשת תקציב להקמת מכון לזכויות אדם באוניברסיטת תל אביב

מסמך 4

8 בדצמבר 1971

"בהזדמנות זו רצוי אולי לחשוב על הקמת סניף אמנסטי בישראל המורכב מאנשים קצת יותר בעלי מעמד ובעלי כושר ביצוע"

מסמך 5:

1 במאי 1972

פנייה מחודשת לבחון תקצוב הקמת המכון האקדמי לזכויות האדם

מסמך 6

11 ביוני 1973

מימון משרד החוץ לאגודה הישראלית לזכויות האדם

מסמך 7

22 במאי 1974

פעילות הסניף הישראלי של אמנסטי

מסמך 8

26 ביוני 1974

דינשטיין משתמש בתוארו באמנסטי כשהוא תוקף ביקורת על מדיניות ישראל בתחום זכויות האדם

מסמך 9

1 בנובמבר 1974

הנדון: אמנסטי

מסמך 10

24 בינואר 1975

דיווח והתייעצות על פעולת האגודה הישראלית לזכויות האדם

מסמך 11

3 בפברואר 1975

התייעצות יו"ר סניף אמנסטי בישראל עם משרד החוץ לגבי מענה לסניף אמנסטי בצרפת

מסמך 12:

5 במאי 1975

לקראת כנס אמנסטי השנתי: סיכול מעבר הארגון לג'נבה, מעורבות גוברת במזרח התיכון

מסמך 13

9 ביולי 1975

דיווח יו"ר סניף אמנסטי בישראל למשרד החוץ על פגישותיו עם הנהגת ארגון אמנסטי הבינלאומי

מסמך 14

19 בספטמבר 1975

דין וחשבון על הכנס השנתי של מועצת אמנסטי

מסמך 15

12 באוקטובר 1975

דיווח יו"ר סניף אמנסטי הישראלי אל משרד החוץ על פגישתו עם מזכיר אמנסטי אינטרנשיונל

מסמך 16

18.5.1976

פרופ' יורם דינשטיין, אל סיני רום: דיווח על נסיעת הסברה

מסמך 17

23.5.1977

ההקצבה לאמנסטי