השאלה "באיזו מידה ניתן ורצוי לתת פסקי דין מוות לחבלנים" היתה בין הנושאים שעלו לדיון בישיבתה של ועדת התיאום שהתכנסה במשרד הביטחון בסוף ספטמבר 1967.
הטלת גזר דין מוות היא בסמכותם של בתי המשפט הצבאיים שהחל צה"ל להפעיל בערים שונות בשטחים מיד מלחמת ששת הימים. בסיכום הדיון נקבע כי עונש המוות הוא כלי חשוב להרתעה, אך הוועדה המליצה שלא יינתנו פסקי דין מוות משום שככל הנראה לא ניתן יהיה לעמוד בפני לחצים לבטלם. לסיום קבעה הוועדה כי החלטה אם לגזור גזר דין מוות על נאשמים צריכה להתחשב גם בשיקולים פוליטיים: אם בכל-זאת יינתן פסק דין כזה, "רצוי לעשות זאת במקרים נוחים להצגה מדינית".
בוועדת התיאום היו חברים באותה עת יועץ רה"מ לענייני ערבים שמואל טולידנו; הפרקליט הצבאי הראשי אל"מ מאיר שמגר, ונציגים בכירים ממשרד החוץ, מהשב"כ, המשטרה והצבא. יושב הראש של הועדה היה אל"מ שלמה גזית, נציגו של שר הביטחון משה דיין. (1) באותה ישיבה נדונה גם ההצעה להכריז על חנינה ל"שרידי החבלנים שיכנעו על נשקם". בנושא אחר הוחלט כי בדרך כלל תאושר עריכת מסיבות נישואין בין בני זוג "מעורב", מירדן ומהגדה המערבית, ליד גשר המעבר – אך רק במקרים בהם בן הזוג מהגדה המערבית יעבור לירדן.
