דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, יוני 1967-יוני 1968: התמלילים המלאים. חלק ב'

ישיבה זו הוקדשה לדיווחו של שר החוץ, אבא אבן, על המגעים האינטנסיביים בזירה הדיפלומטית בעניין נסיגת ישראל מהשטחים ובסוגיית הפליטים. אבן ואחרים תיארו דעיכה בתמיכה העולמית בישראל. לצד זאת עמד שר החוץ על התייצבותה של ארצות הברית בחזית אחת עם ישראל לגבי עמדות הבסיס הישראליות: אי-נסיגה עד הסכם שלום ושינוי משמעותי בגבולות שקדמו למלחמה גם בהסכם. בתוך כך מובאת בפרוטוקול גרסת שר החוץ למאבק על שימוש בה' הידיעה לפני המילה "שטחים" בטקסט שהפך בסופו של דבר להחלטה מס' 242 של מועצת הביטחון.

המשתתפים בישיבה היו תמימי דעים כי אין סיכוי שמדינות ערב יסכימו לשלום עם ישראל בשנים הקרובות, וכי בהיעדר שלום על ישראל להחזיק בכל השטחים שכבשה. משכך, הוקדש הדיון בעיקר לשאלות טקטיות: כיצד לשבש את הניסיונות הדיפלומטיים לתווך בין ישראל למדינות ערב תוך קביעת עובדות בשטח, ובה בעת לחזק את דימויה של ישראל כמדינה רודפת שלום.

ישיבה זו התמקדה בדיווחו של שר החוץ, אבא אבן, על סדר היום הבינלאומי בעניין ישראל והשטחים, לקראת נסיעתו של ראש הממשלה לפגישות עם נציגים רמי דרג בארצות הברית. אבן דיווח בישיבה על שליחותו לאזור של גונאר יארינג, שהחל באותה עת את שליחותו הממושכת מטעם האו"ם במזרח התיכון. הוא סקר את עמדותיה הצפויות של ארצות הברית, ועמד גם על מקומו של המזרח התיכון במלחמה הקרה.

על הפרק עמדו שני נושאים מרכזיים לנסיעתו המתקרבת של ראש הממשלה: האחד – שמירה על העמדה המשותפת עם ארצות הברית כי לא תהיה שום נסיגה משטחים שנכבשו ב-1967 בלי הסכם שלום, אשר יושג אך ורק במשא ומתן ישיר ובלי תנאים; השני – השגת נשק, ובפרט מטוסים, מארה"ב. המשתתפים בישיבה התחבטו בשאלה כיצד להגיב לעמדה האמריקאית המבקשת לאזן את הסיוע הצבאי לישראל בסיוע צבאי – נחות יותר אך משמעותי – למדינות ערביות, ובפרט לירדן.

לפנינו דיווחו של מיכאל קומיי, שגריר ישראל באו"ם, על דיוני עצרת האו"ם בשאלת הפליטים. קומיי מסר בישיבה כי ההחלטות שהתקבלו בסופו של דבר לא היו משמעותיות. קומיי סיפר כי נציגי מדינות ערביות שפגש נראו לו עגומים והיו מפולגים בינם לבין עצמם, וכי אנשי האו"ם היו מותשים מחודשים של דיונים, וכך הושגו שני היעדים הישראליים: האחד, "לשמור על הסטטוס קוו" בנושא הפליטים, והשני – "לשפר את הדמות שלנו" בתחום זה, כדבריו של קומיי, "להופיע כגורם קונסטרוקטיבי, אשר פועל לעצם העניין". לשם כך נקב קומיי בפני עצרת האו"ם בסכומים שמשקיעה ישראל, כביכול, בשיפור מצב הפליטים, והצהיר על תוכניות שבכוונתה להפעיל לטובתם. "אני דיברתי באופן דו-פרצופי גם באו"ם וגם בוושינגטון, וציינתי שאנחנו מוציאים כסף רב ושיש תוכניות וכדומה. האמת היא שזה מיועד ללא-פליטים ולאו דווקא לפליטים" אמר לחברי הועדה.

הלחץ על ישראל בעניין הפליטים הופעל, לפי דיווח זה, גם על ידי האמריקאים וגם בדיון הבינלאומי הכללי, בו נתפסת ישראל כ"גורם אכזרי" ומעמדה המוסרי "רע מאוד". לצד נתונים מספריים על "הפליטים החדשים" (שאיבדו את בתיהם במלחמה של 1967) הצביע קומיי על הבדל חשוב במצב החדש: כיוון שהשטחים שנכבשו ב-1967 אינם בתחום שטחה הריבוני של ישראל, למדינות העולם יש עניין ומנדט להתערב במתרחש בהם, ובמיוחד בגורלם של הפליטים, מעמדם ורכושם. קומיי צופה שעניין זה – שלא הועלה בעצרת – ישפיע מאוד על דיונים עתידיים בנושא. הוא ציין בצער כי האמריקאים אינם פתוחים ל"פתרונות ביניים" ישראליים, ובפרט אינם רוצים להיות שותפים במאמצים לעידוד הגירתם של פלסטינים מהגדה ומהרצועה.

בישיבה זו סיפר שר הביטחון דיין על המתרחש בגדה המערבית מבחינת מנהיגות, התנגדות מזוינת לכיבוש, אכיפה וענישה כלפי הפלסטינים, וכן מהבחינה הכלכלית. דיין תיאר אי שיתוף פעולה גובר עם ישראל וניסיונות פלסטיניים לגיבוש משלחת למדינות ערב; התגברות של הטרור והגרילה, כלשונו, בעזה; ותלות מוחלטת של הגדה והרצועה בישראל מבחינת התנועה והפעילות הכלכלית של תושביהן.

דיין הסביר כי ישראל מבקשת להיות בעיני התושבים "שלטון קשה שאין לערערו", ומצד שני להקל על החיים השוטפים כך שיתערער בסיס התמיכה בהתנגדות לשלטונה. בתוך-כך, תיאר דיין את מדיניותה של ישראל לעודד הגירה של פלסטינים תושבי השטחים לארצות ערביות, ולאפשר נישואין ואיחוד-משפחות בין ערבים אזרחי ישראל לתושבות ותושבי הגדה והרצועה. לגרסתו של דיין בישיבה זו, השינויים בעקבות המלחמה מביאים להתגברות התודעה הלאומית הפלסטינית ולהתגבשותו של עם פלסטיני בישראל, בגדה, ברצועה ובירדן.

שר הביטחון מסר גם כי הוסדרו נוהלי העבודה בין משרד הביטחון, צה"ל ומינהל מקרקעי ישראל הנחוצים לצורך עיבוד קרקעות בבקעת הירדן על ידי ישראל.

דיווחו של אלוף דוד אלעזר ("דדו") על המתרחש ברמת הגולן, בחלקה הראשון של הישיבה שלפנינו, התמקד כמעט כולו במצב האוכלוסייה ברמה. אלעזר דיווח כי מתוך 85-80 אלף איש שהתגוררו ב-101 כפרים רשומים ובעיר קונייטרה נותרו כ-6,400 נפש, מהם כ-5,900 דרוזים. אלעזר תיאר את המשטר הכלכלי הנפרד שהחילה ישראל ברמה, ופירט שיטות שנקטה ישראל כדי למנוע מתושבי הרמה לחזור לבתיהם, ובכללן הפעלת לחץ כלכלי, הריסת בתים וכפרים, סגירת הגבול, מארבים וירי. לצד זאת הוא דיווח על היערכות תכנונית להתיישבות ישראלית ברמה, ותחילתה בפועל.

אל"מ מרדכי (מוטה) גור, מפקד עזה וסיני באותה עת, סקר בפירוט את מצבם של הפלסטינים החיים ברצועה, בפרט הפליטים שביניהם. גור סבר כי האבטלה ברצועה משרתת את האינטרס הישראלי, כל עוד איננה חריפה עד כדי לעודד מרי: "עלינו לשחק עם ה'פדאלים' על מנת שרגשות ה'אנטי' לא יעברו גבול מסוים […] לאפשר לאנשים לחיות אבל לא לחיות טוב מדי", אמר. גור דיווח כי מדיניות דומה ננקטת גם ביחס למרי ולטרור: "יש צורך שנמנע ביצוען של פעולות רציניות, אבל במידה שנוכל להגיע לסטטוס כזה שמידי פעם תהיה פעילות עוינת אשר תאפשר לנו לפעול נגד חלקים שאנחנו רוצים לפעול נגדם ולפגוע בהם – זה יהיה טוב, ולכך אנחנו רוצים להגיע", הוסיף.

אל"מ גור הסביר כי המדיניות הכלכלית והביטחונית נגזרות מ"הרצון הפוליטי שהרצועה תהיה חלק ממדינת ישראל", המנחה את פעולות הצבא. גם הענישה הקולקטיבית וגם האבטלה והלחץ הכלכלי המופעל נגד התושבים, מטרתם להפריד בין כאלה שיכולים להתקיים תחת שלטון ישראל לבין מי שאין להם קיום תחתיו, בייחוד פליטים ולעודד את הגירתם של האחרונים. מחלק זה של הפרוטוקול צונזרו שישה קטעים והושמטו שישה עמודים שלמים נוספים.

דיווחו לוועדה של ראש הממשלה, לוי אשכול, על מסעותיו בחו"ל, התמקד בשאלת הפליטים ובסיוע הצבאי לישראל, בעיקר מארצות הברית. אשכול דיווח כי האמריקאים חזרו ושאלו שאלה עיקרית אחת: "איזו ישראל אתם רוצים?" שאלה זו התייחסה באופן ישיר לסוגיות הגבולות והפליטים, ואשכול הקפיד שלא להשיב עליה. חברי הוועדה שיבחו את ראש הממשלה על אי-התזוזה מעקרון המשא ומתן הישיר ועל העמימות בשאלת פתרון הסכסוך אליבא דישראל, ששורה גם בתוך ממשלת ישראל פנימה.

אשכול דיווח כי לאור הקיפאון בעמדה הישראלית ובקשת ישראל לסיוע במטוסים, הוא ביקש לרצות את נשיא ארה"ב מבחינה כלכלית, באמצעות העברה חשאית של יתרות דולריות של ישראל מבנקים באירופה לארה"ב וגיוס כספים לצורך זה מיהודים ברחבי העולם. לנוכח נתונים על המשך הגירה של פליטים פלסטינים מהגדה ומהרצועה למדינות ערביות, ניסה ראש הממשלה לקבל את תמיכת הנשיא האמריקאי בפתרון של "יציאת" פליטים, אך ג'ונסון לא שיתף פעולה והחזיר את השאלה לפסים מדיניים.

ישיבה זו נפתחה בדיווח על הצוללת "דקר", עמה נותק הקשר עשרה ימים קודם לכן, ועל החיפושים אחריה.
לאחר הדיווח הסביר אל"מ שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, את הצעדים המוניטריים של ישראל ברצועת עזה מאז הכיבוש. זאת, כרקע לצו חדש שאסר על החזקת מטבע מצרי והפך את הלירה הישראלית להילך החוקי היחיד ברצועה ובסיני.

בחלקה השלישי של הישיבה סקר סגן ראש אמ"ן, אל"מ דוד כרמון, את הערכות אגף המודיעין של הצבא לגבי העמדה הסובייטית ועמדת מדינות ערביות שונות בסוגיות המרכזיות שעל סדר היום של הסכסוך. כרמון התמקד בעיקר באפשרות של התגברות המעורבות הסובייטית במזרח התיכון, ובמדיניות האמריקאית המקבילה. הוא הביע את הערכתו כי ברית המועצות לא תמהר להתערב ישירות מול ישראל, וגם במקרה שכן – אין בכוחה של התערבות מוגבלת מסוג זה להכריע את ישראל, אם כי היא בהחלט אינה רצויה. נדונה גם השפעתם על העמדה האמריקאית של קולות היהודים האמריקאים בבחירות לנשיאות ארה"ב שנועדו להתקיים בסוף אותה שנה – נובמבר 1968

בישיבה זו סקר סגן ראש אמ"ן, אל"מ כרמון, תקריות לחימה מול כוחות מזוינים במאבק הפלסטיני בישראל, וסיפק מידע על כוחות אלה. עוד דיווח כרמון כי אש"פ וכוחות אחרים שהגיעו מירדן מצאו שהפלסטינים אינם מעוניינים לסייע להם במאבק מזוין, וזכו לשיתוף פעולה מוגבל מאוד מתושבי הגדה, אם בכלל.
בהמשך סיפר משה ששון, איש משרד החוץ ששימש יועץ לראש הממשלה בעניין השטחים, על הלכי הרוח בהנהגה ובחברה הפלסטינית. ששון אמר כי רוב רובם של הפלסטינים מעוניינים בשלום, עייפים ממלחמות, ואין להם עניין במאבק מזוין: לדבריו, הם מחפשים דרך להסרת השליטה הישראלית עליהם, לכינון שלטון עצמי, ולהתפתחות עצמאית ואיזורית.

בפני הוועדה הופיע גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, שדיווח על ביקור ראש הממשלה בארה"ב. הרצוג הדגיש את השאלה שהציבו האמריקאים בפני ישראל: "איזו ישראל אתם רוצים?", היינו – מה דמות הסכם השלום העתידי שעליו מדברת ישראל. הרצוג הסביר כי "העניין הישראלי-ערבי משתלב […] יותר מאשר אי פעם" ביחסי הכוחות הגלובליים, ותיאר את ההישגים של ראש הממשלה בפגישתו עם נשיא ארה"ב במישור היחסים הביטחוניים ואספקת הנשק.

לדבריו של הרצוג, מלחמת וייטנאם עוררה ספקות בארה"ב בנוגע למדיניות המעורבות במערכת הבינלאומית. הוא דיווח כי בין האמריקאים יש הסבורים "[…] שעכשיו יש הזדמנות בלתי חוזרת למצוא הסדר, ואם היא לא תנוצל, ייבלם השלום וישראל תעבור אל הבלתי נודע". לדעתו, דרישת האמריקאים מישראל לחידוד עמדות משקפת פער ההולך ומתהווה בין השקפותיהן של שתי המדינות.

בחלק הראשון של ישיבה זו דנה הוועדה במצב היהודים בארצות ערב, ובפרט בסוריה, מצרים, עיראק ותימן. שלמה הלל ממשרד החוץ סיפר כי בעקבות מלחמת ששת הימים הורע מצב היהודים בארצות אלה, והם חווים רדיפות וסבל. לצד דיווחו על אודות מאמצים דיפלומטיים שונים לסייע לנרדפים, הלל העיר כי רוב היהודים שעוזבים את הארצות האלו אינם מגיעים, בסופו של דבר, לישראל.

בחלקה השני של הישיבה שמעו חברי הוועדה את נציגי משפחותיהם של נעדרי הצוללת "דקר", שהביעו ספקות באשר לגרסה הרשמית על היעלמות הצוללת. נציגי המשפחות ביקשו שהחיפושים אחר יקיריהם יימשכו, וכי יימסר להם המידע המלא שבידי הרשויות, שלתחושתם חלקו הוסתר מהם. נציג חיל הים בישיבה ויו"ר הוועדה השיבו לנציגים על השאלות העובדתיות שהועלו, ושללו את האפשרות כי מוסתר מהם דבר.

בחלקה הראשון של ישיבה זו דיווח הרמטכ"ל, חיים בר-לב, על תקריות אש בגבול ישראל-ירדן. בין היתר תוארו חילופי אש כבדים, כולל ירי ארטילרי הדדי והפצצות ממטוסים ישראליים, על הכפר כראמה, בו נפגעו מהאש פליטים רבים. הוועדה דנה ברגישות העניין. בר-לב ושר הביטחון הסבירו כי הם אינם כובלים את ידי הצבא בשל הרצון להימנע מפגיעה באזרחים. בצמוד לדיון זה עידכן הרמטכ"ל לגבי פעולות ההתנחלות והחריש הישראלי, המתרחשות והצפויות להתרחש בבקעת הירדן.

בחלקה השני של הישיבה סקר בכיר השב"כ, אברהם אחיטוב, את פעולות השב"כ וידיעותיו ביחס להתנגדות הפלסטינית לישראל בשטחים, את המנהיגות וההתארגנות בקרב הפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה, ואת היחסים בינם לבין הפלסטינים אזרחי ישראל. בדומה לכרמון ולששון בישיבה מס' 106, גם אחיטוב העריך כי בשטחים הכבושים " […] יש דחייה של האוכלוסייה המקומית ביחס לאנשי הפח"ע". הוא סיפר שישראל מונעת מגע בין המנהיגות הפלסטינית בתוך ישראל לבין תושבי השטחים וירושלים. לגבי כוונה שסוכלה להוציא משלחת פלסטינית עצמאית לשיחות הבין-ערביות ברבאט, הבהיר אחיטוב כי "אין ספק שאם המשלחת לא יצאה אנחנו יצאנו נשכרים".

בחלקה הראשון של ישיבה זו העלה ח"כ שמואל תמיר את הצעותיו להנהיג תנופת התנחלות בשטחי הגדה, וליזום מהלך רציני בנושא הפליטים. ראש הממשלה לוי אשכול השיב לדברי תמיר, והסביר כי אינו רואה שטח שבו ישראל יכולה לפתור באופן מעשי את בעיית הפליטים. אשכול מסר בישיבה כי עד לאותה עת הוקמו בין 12 ל-17 נקודות היאחזות בגדה; כי קיימת מחשבה לפרוש היאחזויות נח"ל בבקעת הירדן; וכי בירושלים עוברים משלב הפקעות הקרקע לתכנון ואז לבנייה. בחילופי הדברים ביניהם הרבו תמיר ואשכול להתייחס לעזיבה הנמשכת של פלסטינים את עזה, ודנו בתהליכים שונים שעשויים לעודד מגמה זו.

בחלקה השני של הישיבה דיווח שר החוץ, אבא אבן, על המגעים בזירה הבינלאומית, במרכזם מגעיו של שליח האו"ם לאזור, יארינג, עם הצדדים השונים. אבן העריך כי בירדן יש רצון להתקדם למו"מ עם ישראל, אך מצרים מסרבת, וסיכוי של ממש להתקרבות לשלום עדיין אינו קיים.

העניין הראשון בו דנה הוועדה בישיבה זו היה צו שהוציא שר הפנים משה שפירא (מפד"ל), שביטל את מעמד השטחים הכבושים כ"שטחי אויב" ונתפש בעולם כהחלה של החוק הישראלי בשטחים. חלק מחברי הוועדה ראו בצעד של שפירא הסגת סמכות בוטה, שייתכן שבלמה את מהלכיו של יארינג לכינון ועידה אזורית. הוועדה ביקשה לזמן את שר הפנים להופיע בפניה כדי לברר את העניין בהרחבה.

משם פנתה הוועדה לדון בהרחבת הסדרי הפטור משירות צבאי שניתן לבני הישיבות התורניות. נציג הצבא מסר לוועדה כי להבדיל מאלה, בצה"ל קיים הסדר שבשתיקה עם חלק מסרבני המצפון: "יש בארץ ארגון של סרבני מלחמה וסרבני גיוס מטעמי מצפון", סיפר, "אבל הם אינם משתחררים, אלא נשלחים ליחידות לא לוחמות. מסתדרים אתם והם משרתים".

בחלק השלישי והאחרון של הישיבה שמעו חברי הוועדה שישה מהאסירים הישראלים ששוחררו בעסקה עם מצרים, לאחר שישבו בכלא המצרי בעוון ריגול. דברי המבוא לשיחה אתם צונזרו בעת פתיחת הפרוטוקול לעיון הציבור. בעדויותיהם סיפרו החוזרים על תנאים ירודים ועל עינויים קשים שספגו בכלא המצרי.

בישיבה זו דיווח שר החוץ, אבא אבן, על נסיגה במעמדה של ישראל במאבק על הטלת האחריות לקיפאון שיחות יארינג. זאת, לשיטתו, כתוצאה מהצו שהוציא שר הפנים (ראו פרוטוקול מס' 109), שבו נאחזו המצרים כהוכחה לתוקפנותה של ישראל ולכוונותיה האמיתיות מאחורי דיבורים בדבר שלום. אבן סבר כי הצו היה הרסני לישראל. לצד זאת, סיפר כי הירדנים עדיין מביעים נכונות להיפגש עם ישראל. עוד סיפר אבן לוועדה על המגעים עם ארצות הברית, המבקשת מישראל להצניע את מהלכיה בירושלים ולנקוט צעד סמלי כלשהו של סיוע לפליטים פלסטינים.

ב-22 במרץ 1968 קיימה ועדת החוץ והביטחון שתי ישיבות, בהן עודכנה לגבי פעולת כראמה שאליה יצא צה"ל יום קודם לכן. עיקר הישיבה הראשונה הוקדש לדיון במדיניות ממשלת פולין נגד אזרחיה היהודים ונגד מדינת ישראל. לאחר מכן דיווח השר ללא תיק מנחם בגין על הפעולה הצבאית בכראמה. בגין עדכן את חברי הוועדה בתמונת המצב המודיעינית שהונחה בפני הממשלה והובילה להחלטה לתקוף בכראמה, ועל קוויה הכלליים של הפעולה הצבאית. בגין דיווח גם כי במהלך היממה שקדמה לפעולה התקבלו בישראל חמש פניות שונות מארצות הברית, ביניהן פנייה מהנשיא עצמו, בבקשה להימנע ממבצע צבאי רחב היקף.

ב-22 במרץ 1968 קיימה ועדת החוץ והביטחון שתי ישיבות מיוחדות, בהן עודכנה לגבי פעולת כראמה שאליה יצא צה"ל יום קודם לכן. בישיבה השנייה, שלפנינו, שמעה הוועדה סקירה של פעולת כראמה מאת גורמי צבא שונים. בין היתר דווח לוועדה כי אנשי פת"ח שבמחנות בירדן מתעמרים בתושבים הפלסטינים בקרבם התיישבו ואף גייסו את חלקם בכפייה, וכי למעשה כוחות פת"ח שולטים בשטח תחת הכוחות הירדניים. ראש הממשלה לוי אשכול סיפר כי לפני הפעולה קיבלה ישראל מארצות הברית מסר ברור לפיו פעולה צבאית רחבה מנוגדת לאינטרסים  האמריקאיים באזור. לקראת סיום הישיבה הבהיר אשכול כי ישראל ממשיכה במהלך הדיפלומטי מול יארינג כפי שנקבע, וכי מבחינתו "עולם כמנהגו נוהג".

ישיבה זו, שהתקיימה בשני חלקים, הוקדשה להתעמקות בפרטי פעולת כראמה, במטרותיה ובמהלכים שקדמו לה, ולדיון בהשלכות צבאיות ודיפלומטיות של הפעולה. בין היתר דיווח האלוף יריב לוועדה על פנייה של המלך חוסיין לישראל בבוקר הפעולה, שהתקבלה, כלשונו, בזלזול ונותרה ללא מענה. הרמטכ"ל הזכיר כי לפני התקיפה המסיבית של כראמה פיזרה ישראל כרוזי אזהרה כדי למזער את הפגיעה באזרחים, והעיד כי הכוחות נסוגו אחרי ש"פוצצו את כראמה", כדבריו.

חברי הוועדה דנו גם במחיר הכבד שגבתה הפעולה משני הצדדים הלוחמים, ובביקורת הציבורית שהושמעה עליה בישראל. חלק מהמשתתפים סברו כי בביקורת של חברי כנסת או של עיתונים על הפעולה יש משום בגידה, אחרים ביקשו להיזהר מהתבטאויות על "נשק טהור" שעלולות להגביל ולבלבל את החיילים. מנכ"ל משרד החוץ, גדעון רפאל, העריך כי לצד המכה הצבאית הקשה שהנחיתה על פת"ח, פעולת כראמה חיזקה משמעותית את מעמד פת"ח כתנועת שחרור ערבית, ובודדה את ישראל מול אויביה וידידיה כאחד.

ישיבה זו, שהתקיימה בשני חלקים, הוקדשה להתעמקות בפרטי פעולת כראמה, במטרותיה ובמהלכים שקדמו לה, ולדיון בהשלכות צבאיות ודיפלומטיות של הפעולה. בין היתר דיווח האלוף יריב לוועדה על פנייה של המלך חוסיין לישראל בבוקר הפעולה, שהתקבלה, כלשונו, בזלזול ונותרה ללא מענה. הרמטכ"ל הזכיר כי לפני התקיפה המסיבית של כראמה פיזרה ישראל כרוזי אזהרה כדי למזער את הפגיעה באזרחים, והעיד כי הכוחות נסוגו אחרי ש"פוצצו את כראמה", כדבריו.

חברי הוועדה דנו גם במחיר הכבד שגבתה הפעולה משני הצדדים הלוחמים, ובביקורת הציבורית שהושמעה עליה בישראל. חלק מהמשתתפים סברו כי בביקורת של חברי כנסת או של עיתונים על הפעולה יש משום בגידה, אחרים ביקשו להיזהר מהתבטאויות על "נשק טהור" שעלולות להגביל ולבלבל את החיילים. מנכ"ל משרד החוץ, גדעון רפאל, העריך כי לצד המכה הצבאית הקשה שהנחיתה על פת"ח, פעולת כראמה חיזקה משמעותית את מעמד פת"ח כתנועת שחרור ערבית, ובודדה את ישראל מול אויביה וידידיה כאחד.

ישיבה זו הוקדשה לדיווחו של שר החוץ, אבא אבן, על ההתפתחויות במישור המדיני-דיפלומטי. אבן דיווח על תגובות קשות לפעולת כראמה ברחבי העולם. תגובתה של ארצות הברית צוינה כבעייתית במיוחד עבור ישראל: לפי שר החוץ, ארצות הברית סברה כי הפעולה היתה מתקפה לא מידתית ולא הכרחית, וראתה בה כישלון שהגביר את כוחו של פת"ח.

אבן הוסיף וסיפר על קיומו של ערוץ תקשורת פעיל של ישראל עם המלך חוסיין. הוא העריך כי בקרוב יסכים חוסיין לפגישה עם ישראל, שתצטרך להחליט אם היא דבקה בנכונותה לקיים משא ומתן, או תסרב להצעה כזו ותיתפש בעולם כצד שמחבל באפשרות השלום. בסוף הישיבה שמעה הוועדה את דיווחו של נציג צה"ל על שתי פשיטות נוספות שקיים הצבא ב-8 באפריל, בשטח הירדני שמול גזרת הערבה.

בישיבה זו עדכן שר החוץ את הוועדה בהתפתחות מאמציו של שליח האו"ם, יארינג, להביא למו"מ בין ישראל למצרים ולירדן. אבן דיווח כי לצד קיפאון מול מצרים, נמשכים מגעים בין ישראל לירדן באמצעות מנהיגים פלסטינים מהשטחים, וכי הפלסטינים הובילו, כמעט לבדם, את הלחץ לכינון הסדר עם ישראל בעניינם. אבן סיפר עוד כי הלחץ על ישראל באו"ם הולך ומתחדש, בעיקר נוכח הצטברות טענות על דיכוי האוכלוסייה בשטחים הכבושים.

לנוכח האפשרות למו"מ, עלתה שאלת עמדתה הרשמית של ישראל בדבר נסיגה משטחים בגדה המערבית ושאלת נכונותה המעשית להגיע למו"מ, ולא רק כעמדה טקטית. חלק מחברי הוועדה סברו כי הולכת ומגיעה השעה להכריע באשר לנכונות ישראל לנסיגה, גם במחיר של פירוק ממשלת הליכוד הלאומי. דוברים אחרים בישיבה סברו כי הדיון בחילוקי הדעות היסודיים בין אלה התומכים בהישארות בכל השטחים לתומכים בנסיגה כלשהי, ובוודאי פומביותו של הדיון, מוקדמים מדי והרסניים.

ישיבה זו נפתחה בדיווחו של יו"ר הוועדה, דוד הכהן, על אודות ועידה פרלמנטרית בינלאומית בה ייצג את ישראל, שהתקיימה בדקר. לצד פירוט המהלכים שהובילו להחלטת הוועידה למנות ועדת חקירה למצב בשטחים, מסר הכהן כי המגמה בדעת הקהל העולמית נוטה נגד ישראל: הפלסטינים מזוהים בעולם עם העמים המדוכאים באשר הם, והתנועה נגד המלחמה בווייטנאם מוקיעה את ישראל כשותפה לתוקפנות אמריקאית.

בחלקה השני של הישיבה מסר אל"מ חופי פרטים על היתקלויות צבאיות ועל מצב הביטחון בגדה וברצועת עזה. חופי ציין כי רצועת עזה מהווה "בעיה חמורה למדי" מבחינת התנגדות חמושה לישראל, ודיווח על פעולות יזומות מתמשכות של הצבא, ביניהן פיצוצי בתים, בניית גדרות ומיקוש. בתשובה לשאלות חברי הוועדה מסר חופי כי צדה הירדני של בקעת הירדן התרוקן כמעט לחלוטין מתושביו, וכי כפרים שלמים נעזבו לאחר שנהרסו בהפגזות ותשתית ההשקיה בהם נפגעה על ידי ישראל.

חלקה האחרון של הישיבה הוקדש לעדכון מאת מנכ"ל משרד החוץ, גדעון רפאל, על ההתפתחויות הדיפלומטיות. רפאל הסביר כיצד מהלכיה ההפגנתיים של ישראל במזרח ירושלים הזיקו לה בקרב מדינות ידידותיות כארצות הברית ובריטניה. הוא גרס כי מתבצעת "הסתערות מדינית" על ישראל, ובתוכה "פורענות מדינית בלתי מרוסנת" המתרגשת מכיוון ועדת האו"ם לזכויות האדם. רפאל מסר עוד כי ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב "שהשתדלנו להתחמק ממנו", כדבריו: מצב שבו ארצות הברית וברית המועצות מתייצבות בחזית אחת מאחורי מהלך לקיום מו"מ באזור.

פרוטוקול זה מתעד את חלקה הראשון של ישיבת ועדת החוץ והביטחון מיום 21 במאי 1968. המסר העיקרי שהעביר שר החוץ לוועדה בישיבה זו הוא כי ירדן השיבה בחיוב להצעה לשבת למשא ומתן עם ישראל, וכי היא מפרסמת את רצונה זה ברבים. אבן סיפר גם שבין ישראל לירדן התקיימו באותה עת מגעים רציפים, במגוון ערוצים, ובעיקר באמצעות פלסטינים תושבי השטחים שהלכו ושבו בין הצדדים. שר החוץ העריך שהתנגדותה של מצרים למהלך פחתה, ולפיכך יש להיערך למשא ומתן.

פרוטוקול זה מתעד את חלקה השני של ישיבת ועדת החוץ והביטחון מיום 21 במאי 1968. בחלק זה של הישיבה שרטט שר החוץ את עמדותיהן כלפי ישראל של מדינות סקנדינביה, בהן ביקר, ואת שורשיהם ההיסטוריים והתרבותיים של אותן עמדות, להבנתו. אבן התריע מפני נזק לאינטרס הישראלי מכיוון תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם, המציבה את הכיבוש הישראלי בשטחים בשורה אחת עם הכיבוש האמריקאי בווייטנאם.

הישיבה שלפנינו התמקדה, כקודמותיה, בעדכונים מהזירה המדינית-דיפלומטית ובדיון בפעולה הדיפלומטית הנדרשת מצד ישראל. שר החוץ דיווח לוועדה על התחזקות הדינמיקה המובילה למשא ומתן, והעמיד בפניה את הצורך להכריע באשר לעמדת ישראל לקראת פגישה צפויה עם ירדן, ואולי גם עם מצרים. חברי הוועדה נחלקו בין המצדדים בגישת ההכרעה, שפירושה ככל הנראה גם פירוק הממשלה, לבין המתנגדים לכל נסיגה בשטחים, ולפיכך גם לדיון בה, זאת גם במחיר של בידוד ישראל בעולם וספיגת סנקציות.